תמורות בזהות ובלגיטימיות באיראן: השלכות אפשריות על היחסים עם ישראל

מבוא

אי אפשר להבין את יחסי איראן–ישראל באמצעות שיקולים ביטחוניים בלבד. כפי שטוען מאמר זה, היחסים נטועים במבנים עמוקים יותר הכוללים זהות פוליטית, מקורות לגיטימיות ותפקיד הדת בשיח הרשמי של הרפובליקה האסלאמית של איראן. מאז מהפכת 1979, מדיניות החוץ האיראנית אינה עוד רק המשך של אינטרסים מדינתיים מסורתיים; היא נקשרה לנרטיב דתי ומהפכני הרואה בהתנגדות לישראל חלק מן ההגדרה העצמית הפוליטית של המשטר.

עם זאת, הנרטיב הרשמי הזה אינו משקף בהכרח את החברה האיראנית כולה. איראן היא מדינה המתאפיינת בגיוון אתני, תרבותי ודתי, וקיים פער הולך וגדל בין המדינה כסמכות דתית–מהפכנית לבין שכבות רחבות בחברה המחפשות זהויות אזרחיות, לאומיות או תרבותיות חלופיות. מכאן עולה שאלה חשובה: האם תמורות רעיוניות ודתיות בתוך החברה האיראנית יכולות לעצב מחדש את יסודות הלגיטימיות של המדינה ולהשפיע בהדרגה על עמדתה של איראן כלפי ישראל?

לגיטימיות פוליטית בין דת, מהפכה ומוסדות

הלגיטימיות של המערכת האיראנית נשענת על יחסי הגומלין בין שלושה יסודות: דת, מהפכה ומוסדות. הדת מעניקה לממשלה סמכות הלכתית וסמלית; המהפכה מספקת נרטיב היסטורי שבמרכזו הפלת השאה; והמוסדות מספקים את מסגרת המדינה ואת רציפות השלטון. השילוב הזה כרך את מדיניות הפנים והחוץ במבנה סמלי המציג לעיתים קרובות יריבים פוליטיים גם כיריבים מוסריים ודתיים.

במסגרת זו, העוינות כלפי ישראל אינה נראית רק כמחלוקת דיפלומטית. היא פועלת כחלק ממבנה הלגיטימיות הרחב יותר של המשטר. קיומו של "אויב חיצוני" מסייע לגייס תמיכה פנימית, להסביר משברים ולחזק את דמות המדינה כנושאת שליחות החורגת מגבולותיה הלאומיים. אך המשכיות המבנה הזה אינה מעידה בהכרח על תמיכה ציבורית מתמשכת. מחאות, ירידה באמון במוסדות הדת והתנגדות גוברת למדיניות אזורית מסוימת מצביעות על כך שהחברה אינה מקבלת עוד את לגיטימיות המדינה כפי שקיבלה אותה בעבר.

החברה האיראנית אינה מקשה אחת

אחת הטעויות הנפוצות בניתוח איראן, לפי מאמר זה, היא ההתייחסות אליה כאל ישות דתית ופוליטית הומוגנית. החברה האיראנית נושאת זיכרון היסטורי פרסי, התנסויות לאומיות מגוונות, גיוון דתי ועדתי והיסטוריה ארוכה של קשר עם העולם הרחב. לכן, הרטוריקה הרשמית נגד ישראל אינה מבטלת את קיומם של זרמים חברתיים חלופיים, שחלקם סבורים כי סדרי העדיפויות של איראן צריכים להיות פנימיים ולא אזוריים.

הפער הזה בא לידי ביטוי בסיסמאות מחאה המדגישות "איראן תחילה" ודוחות את הקצאת המשאבים הלאומיים לעימותים חיצוניים. הוא מופיע גם בביקורת גוברת על מוסדות הדת ובספקנות הולכת ומתרחבת בקרב הדורות הצעירים באשר ליכולתו של השיח הדתי הרשמי לייצג אותם. התפתחויות אלה אינן מעידות בהכרח על שינוי פוליטי מיידי, אך הן מצביעות על צמיחת בסיס חברתי המסוגל להגדיר מחדש את היחסים בין זהות, לגיטימיות ומדיניות חוץ.

הדת כגורם פעיל בסכסוך

בהקשר האיראני, הדת אינה רק כלי רטורי אלא חלק בלתי נפרד מן הארכיטקטורה הפוליטית. סמלים דתיים והיסטוריים משמשים שוב ושוב לעיצוב העמדות כלפי ישראל ולהצגת הסכסוך כמאבק מוסרי החורג מאינטרסים פוליטיים מיידיים. ממד זה מסביר מדוע לא תמיד אפשר לצמצם את המדיניות האיראנית לחישובים פרגמטיים בלבד.

בה בעת, הממד הדתי יכול להכיל גם אפשרויות חלופיות אם ינותק מן השימוש הפוליטי בו. הזיכרון ההיסטורי של יחסי פרסים–יהודים, לצד דמיון נתפס בחוויות של סבל ועקירה, עשויים לספק בסיס לנרטיבים תרבותיים ואנושיים שונים משפת העוינות הרשמית. מסיבה זו מציע המאמר כי טיפוח הבנה חדשה בין הקהילות האיראנית והיהודית עשוי להיות אחד המסלולים להפחתת מתחים בטווח הארוך.

תרחישים אפשריים

המאמר מתאר ארבעה תרחישים עתידיים עיקריים:

1. המשך העימות

המשטר האיראני ממשיך להציג את ישראל כסמל הרוע, ואילו ישראל ממשיכה לעסוק בעיקר ברשויות השלטון ולא בחברה האיראנית. תרחיש זה משמר את המתחים הקיימים ופותח אפשרויות לשחקנים אזוריים אחרים לנצל את הסכסוך.

2. שינוי רטורי ללא שינוי מבני

עוצמת הרטוריקה הציבורית עשויה להיחלש בלי שינוי משמעותי בדינמיקות העומק של הסכסוך. מסלול זה עלול להטעות משום שהוא יוצר רושם של רגיעה, בעוד ששורשי המתח נותרים ללא טיפול.

3. פרגמטיות זמנית

שני הצדדים עשויים להגיע להבנות מוגבלות או להסדרים זמניים המונעים מאינטרסים מעשיים. עם זאת, הסדרים כאלה צפויים להישאר שבריריים אם היסודות האידאולוגיים והדתיים העמוקים יותר של הסכסוך לא יטופלו.

4. הגדרה מחדש של זהות ולגיטימיות

זהו התרחיש המשמעותי ביותר מבחינת שינוי. הוא כרוך בירידה במונופול של המשטר על הגדרת הזהות האיראנית ובעליית תודעה חברתית רחבה יותר הרואה את היחסים עם יהודים ועם ישראל מנקודת מבט תרבותית, היסטורית ואנושית, ולא דרך עוינות אידאולוגית. הצלחה בכיוון זה עשויה להפחית את הסיכוי להסלמה ולהגביל את יכולתם של שחקנים אזוריים לנצל את הסכסוך לצורכיהם.

השלכות פוליטיות

אחד הטיעונים המרכזיים במאמר הוא חשיבות ההבחנה בין המשטר האיראני לבין החברה האיראנית. התייחסות לכל האוכלוסייה דרך עדשה פוליטית אחת עלולה להרחיק קבוצות חברתיות שאפשר היה לקיים עמן קשר בונה. הבנה מדויקת יותר של הגיוון האתני, העדתי והחברתי באיראן מאפשרת גישה יעילה יותר לביטחון וליציבות.

עוד נטען במאמר כי הזדמנויות אסטרטגיות אינן מצויות רק במדיניות צבאית או ביטחונית. הן קיימות גם בפיתוח יוזמות תרבותיות, תקשורתיות ופוליטיות המעודדות קשר ארוך טווח עם החברה האיראנית ועם קהילות שאינן רואות בישראל אויב קיומי. מאמצים כאלה עשויים לכלול הגנה על מיעוטים, דחיית ענישה קולקטיבית והימנעות מערבוב בין עמים לממשלות או בין עדות לקבוצות אתניות.

בנוסף, המאמר מזהיר כי התעלמות מהתפתחויות פנימיות באיראן עלולה לאפשר לשחקנים אזוריים אחרים לתמרן את הסכסוך למען האינטרסים שלהם. לכן, מדיניות יעילה כלפי איראן צריכה לשלב ערנות ביטחונית עם הבנה תרבותית, השקעה ביחסים בין בני אדם והתנגדות לנרטיבים פשטניים המחלקים את האזור לקטגוריות נוקשות של "אויב" ו"בעל ברית".

סיכום

המאמר מסיק כי העוינות הרשמית של איראן כלפי ישראל אינה מציאות בלתי משתנה הנובעת מן החברה האיראנית כולה. היא תוצר של מבנה לגיטימיות דתי–מהפכני שנוצר לאחר 1979. ככל שהפער בין המדינה לחברה מתרחב, מתעוררות הזדמנויות לחשוב מחדש על היחסים על בסיס שונה.

הבנת איראן כחברה מגוונת ולא רק כמשטר פוליטי פותחת את הדלת לגישה מציאותית ומדויקת יותר. קשר עם החברה האיראנית, הכרה בחיבורים ההיסטוריים והתרבותיים עם העם היהודי והבחנה זהירה בין איומים ביטחוניים ממשיים לבין אוכלוסיות שלמות עשויים להפוך למרכיבים חיוניים באסטרטגיה ארוכת טווח להפחתת מתחים, לקידום יציבות ולמניעת ניצול הסכסוך בידי שחקנים אזוריים.

במובן זה, המאמר אינו מציע אופטימיות נאיבית. הוא קורא לבחינה עמוקה יותר של מקורות הלגיטימיות והזהות בתוך איראן. תמורות רעיוניות, דתיות וחברתיות אינן רק עניינים פנימיים; הן כוחות המסוגלים לעצב מחדש את התנהגותה החיצונית של איראן ולפתוח אפשרויות חדשות לחזון שונה של היחסים עם ישראל ועם האזור הרחב יותר.

Zion Peace Union