בין סמליות לפעולה אפקטיבית
האם טראמפ באמת סייע לישראל?
לאחר שטראמפ ייחס במהלך נאומו השנתי כמעט את כל ההישגים במזרח התיכון לארצות הברית בלבד, התבררה סתירה בולטת: מה שהוצג כניצחון היה במקרים רבים סמלי בעיקרו ולא תרומה ממשית לביטחון ישראל. אפשר לטעון שממשל טראמפ נטל לעצמו את הקרדיט התקשורתי והפוליטי על כמה התפתחויות מרכזיות במזרח התיכון, בעוד שהתוצאות המוחשיות בשטח היו משמעותיות הרבה פחות.
בעזה הכריז טראמפ על ניצחון באמצעות הקמת מועצת שלום שכללה מדינות שתמכו בחמאס, ולדברי מבקרים המשיכו לעשות זאת. הוא הציג זאת כהצלחה הן של ממשלו והן של ישראל. אך המציאות מצביעה על כך שיכולתו של חמאס להמשיך לפעול לא נשברה מן היסוד, והסכסוך עצמו נותר ללא פתרון. לכן, ההישגים במקרה זה נראים סמליים ותקשורתיים יותר מאשר שינוי אסטרטגי ממשי.
בסוריה הציגה ארצות הברית את נפילת משטרו של בשאר אל-אסד כניצחון אסטרטגי. עם זאת, ההצלחה הסמלית הזאת פתחה גם את הדלת לעלייתו של המנהיג הג'יהאדיסטי אל-ג'ולאני ושל מיליציות אחרות העלולות לסכן בעתיד את ביטחון ישראל. לפי נקודת מבט זו, כוחות אלה פועלים מעבר לחישובים העדתיים המקובלים ומונעים מתפיסות אידאולוגיות החורגות מפוליטיקת הכוח האזורית המסורתית. כתוצאה מכך, הניצחונות התקשורתיים לא לוו ביציבות שתבטיח את ביטחונה האסטרטגי ארוך הטווח של ישראל. גם אם התנהגותו המיידית של אל-ג'ולאני נראתה פחות עוינת לישראל, החשש המוצג כאן הוא שעוינות אידאולוגית מסוג זה אינה תופעה חדשה, אלא נטועה במסורות היסטוריות ודתיות באזור.
באיראן הוכיחה המלחמה המכונה מלחמת שנים-עשר הימים, לדעת הכותב, כי טראמפ העריך יתר על המידה את יכולתה של ארצות הברית לכפות תוצאות מכריעות. הוא הכריז שמתקני הגרעין האיראניים הותקפו ושהעימות הוכרע לטובת וושינגטון, בטענה שהמלחמה הסתיימה לאחר ששני הצדדים נאלצו להפסיק את פעולות האיבה. אולם ההתפתחויות שלאחר מכן הצביעו על כך שתשתית הגרעין של איראן לא חוסלה לחלוטין ושטהראן שמרה על יכולות המאפשרות לה להמשיך לקדם את תוכניתה. כאן מתחדד ההבדל בין מסרים פוליטיים סמליים לבין כוח ממשי בשטח. תמיכה סמלית אינה בהכרח מספקת הגנה אסטרטגית אמיתית למדינה קטנה כמו ישראל, התלויה במידה רבה ביציבות בינלאומית ובבריתות ארוכות טווח החורגות מפוליטיקה מפלגתית.
גישתו של טראמפ הדגישה בעקביות ניצחונות תקשורתיים יותר מאשר מציאות מעשית. בנאום השנתי הציגו רבים מן הנתונים וההישגים שעליהם דיבר את טראמפ כמי שאחראי לפתרון סכסוכים בינלאומיים גדולים. אך חלק ניכר ממה שתיאר שיקף שאיפות ותחזיות ולא הישגים שהושלמו בפועל. בחינת המצב בשטח מראה כי אף שישראל השיגה יתרונות סמליים בתקופת טראמפ, סביבת הביטחון הלאומי שלה נעשתה מורכבת יותר. הופעתו של סדר ג'יהאדיסטי חדש בסוריה והכישלון בנטרול מוחלט של יכולות איראן הותירו את ישראל מול מאזן כוחות אזורי קשה יותר, במיוחד בשל מעמדה כמיעוט דמוגרפי וגאופוליטי בסביבתה הרחבה. נטייתו של טראמפ לסיים עימותים בלי קשר מספק לתוצאה האסטרטגית אינה יכולה להיחשב בהכרח מדיניות בטוחה לטווח הארוך עבור ישראל או האזור; ייתכן שהיא מייצגת רק הפוגה זמנית בסכסוכים שנותרו בלתי פתורים.
אפשר להבין טוב יותר את הטיעון הזה דרך ההתפתחויות בסוריה. דיווחים שונים הצביעו על כך שהנשיא טראמפ הציג למעשה שתי אפשרויות לסוריה. הראשונה הייתה חלוקת המדינה לישויות אתניות או עדתיות, פתרון שחלק ראו בו עדיף על משטר ג'יהאדיסטי מרכזי בגבולות ישראל. השנייה הייתה תמיכה בהנהגה החדשה בסוריה תוך שמירה על שלמותה הטריטוריאלית של המדינה ומתן אפשרות לה להתמודד בעצמה עם אתגריה. אולם לא ניתן דיון משמעותי לתרחישים חלופיים שעשויים היו להציע יציבות ארוכת טווח רבה יותר. השיח הציבורי התמקד כמעט אך ורק בשתי האפשרויות הללו ויצר, לדעת המבקרים, תמונה חלקית של המציאות. מנקודת מבט זו, תוצאה טובה יותר עבור סוריה הייתה שלטון של רשויות המתואמות עם הסדרים אזוריים המונעים את עלייתם של כוחות הרואים ביהודים אויבים מוחלטים. הדבר ממחיש את הפער בין מסרים ציבוריים לבין מדיניות המסוגלת ליצור יציבות אסטרטגית ממשית. לפי טיעון זה, ההיסוס של ערב הסעודית בנוגע ליוזמות נוספות של נורמליזציה לאחר עלייתם של כוחות המזוהים עם המחנה הסוני בסוריה מעיד על ההשלכות האזוריות הרחבות יותר. יתרה מזו, אם ישראל וארצות הברית יאפשרו לכוחות אל-ג'ולאני ולמיליציות הקשורות אליהם להתעמת עם קהילות שיעיות ונוצריות מעבר לגבולות, האזור המקיף את ישראל עלול להפוך לבלתי יציב הרבה יותר.
גם ביחס לאיראן מוצג טראמפ כמי שנקט גישה דומה. אסטרטגיה חלופית, לפי הכותב, הייתה עשויה להעניק לאיראן תפקיד מוגדר בעיראק ובסוריה, ובמקביל לעודד שינוי פוליטי שיטתי. כך אפשר היה להפנות את תשומת לבה של טהראן לסוגיות מיעוטים במקום לדחוק אותה לחלוטין מסוריה ולעמת אותה עם שחקנים אזוריים סוניים המאוחדים בעוינותם לישראל. לפי פרשנות זו, חוסר ההבנה של טראמפ את תפקיד העדתיות ואת פוליטיקת המיעוטים במזרח התיכון הוביל אותו לשינוי לשם שינוי, ולא לתוצאות אסטרטגיות בנות קיימא.
הדפוס הזה היה אולי בולט אף יותר באפגניסטן. ארצות הברית התייחסה לאפגניסטן כאל בעיה שנפתרה, אך בסופו של דבר תנועה ג'יהאדיסטית חזקה ירשה כמויות גדולות של ציוד צבאי אמריקאי בעוד שהבעיות היסודיות נותרו ללא פתרון. ההנחה שהנוף הפוליטי והצבאי הסוני נעשה ניתן לניהול ושאיומי הג'יהאד חוסלו או איבדו את ראשיהם עם סילוקם של מנהיגים מרכזיים, דמתה להיגיון שהוחל לאחר מכן על סוריה בתקופת טראמפ.
אם ממשלים עתידיים ימשיכו לנסות לסייע לישראל בדרך זו, ישראל עלולה לגלות שבסופו של דבר היא מקבלת תמיכה מילולית במקום גיבוי אסטרטגי ממשי. לפני טראמפ נחשבה התמיכה בישראל בעיני רפובליקנים ודמוקרטים כאחד למרכיב חשוב במדיניות הביטחון הלאומי של ארצות הברית. לפי טיעון זה, התמיכה נעשתה מרוכזת יותר ויותר במפלגה הרפובליקנית, דבר העלול להחליש את הבסיס הדו-מפלגתי הרחב של ישראל בקונגרס.
הטעות המרכזית של טראמפ, מנקודת מבט זו, הייתה אמונתו ששיטתו לעצירת עימותים אפקטיבית רק משום שמדינות אחרות חוששות מעוצמתה של ארצות הברית. כיום, עם זאת, מדינות רבות נראות בטוחות פחות בהנהגה האמריקאית. מבקרים טוענים שטראמפ הפך יותר ויותר את מדיניות החוץ האמריקאית לאישית וגרם לה להיראות ממוקדת בסדרי העדיפויות הפוליטיים שלו. לכן, על מקבלי ההחלטות בישראל להבין כי יריב מוגדר היטב, בין אם בשלום ובין אם בעימות, קל יותר לניהול מאשר סביבה אסטרטגית המשתנה ללא הרף. לפי גישה זו, אי-הוודאות שיצרה מדיניות טראמפ במדינות שכנות הגדילה את הסיכונים לישראל והפחיתה את האמון במאמצי התיווך האמריקאיים.
בסופו של דבר, ההתפתחויות בעזה, בסוריה, באיראן ובאפגניסטן ממחישות כיצד הישגים סמליים יכולים לעורר תשומת לב פוליטית ותקשורתית רבה, אך אינם מבטיחים תוצאות מעשיות בשטח. טראמפ נטל קרדיט על כמה אירועים מרכזיים במזרח התיכון, אך אירועים אלה לא בהכרח הפכו לניצחונות אסטרטגיים מתמשכים עבור ישראל, לא במונחי ביטחון מיידי ולא במונחי עוצמה גאופוליטית ארוכת טווח. מסיבה זו, הערכה מציאותית של התוצאות חשובה יותר מנרטיבים תקשורתיים או מטענות אישיות להצלחה.
Zion Peace Union