כאשר מטפלים בטעות באמצעות טעות גדולה ממנה

פתרון בעיות באמצעות בעיות אחרות הוא אמנות מסוג אחר; אמנות שאינה זקוקה למיומנות כפי שהיא זקוקה להיעדרה. יש משברים שאינם נפתרים, אלא מועברים ממקום למקום, או מקבלים שם וצורה חדשים, בעוד שורשיהם נותרים כפי שהיו. גרוע מכך, יש פתרונות שאינם רק מעבירים את הבעיה, אלא מעניקים לה מרחב רחב יותר לצמיחה.

במשך שנים חוזר בפוליטיקה הבינלאומית דפוס קבוע: האמונה שהיפטרות מן הבעיה הנוכחית מספיקה, בעוד שהשאלה החשובה יותר נדחקת הצדה: מה יבוא אחריה?

באפגניסטן, המלחמה הארוכה שניהלו ארצות הברית ובעלות בריתה הסתיימה, אך התוצאה הסופית הייתה חזרת הטליבאן לשלטון והשתלטותו על המדינה לאחר שני עשורים של לחימה. בעיית הטליבאן נעלמה, והופיעה "מדינת" הטליבאן שמקבלת הכרה או יחס בינלאומי.

בלבנון, חיסולו של חסן נסראללה יצר חללים ותמורות ביטחוניות ופוליטיות שהובילו רבים לדבר על גידול בפעילותם של זרמים וארגונים קיצוניים אחרים בסביבות שבריריות, ובראשן העיר טריפולי פעם נוספת.

בסוריה, הפלת המשטר הקודם הוצגה כשער לשלב אחר. אך התמונה הסתיימה בעליית הנהגה שבראשה עומד אבו מוחמד אל-ג'ולאני, המכונה לאחרונה אחמד א-שרע, בזמן שדגלי דאעש וג'בהת א-נוסרה מונפים בכל שכונה סורית. כך עבר העימות מהתמודדות עם יריב כדי לסיים את קיצוניותו, אל הענקת השלטון שהוא ביקש להשיג, יחד עם לגיטימציה בינלאומית.

במזרח סוריה, מחנה אל-הול נחשב לאיום ביטחוני גובר בשל נוכחותם של אלפי אנשים הקשורים לדאעש ובני משפחותיהם בתוכו. כאשר המחנה עצמו הפך לבעיה, הפתרון שהוצע היה לפרק חלק מן המסה האנושית הזאת ולפזר אותה בין מדינות וחברות שונות. כאן הופיעה שוב אותה שאלה: האם הבעיה הסתיימה, או שמא יצאה ממקומה הצר והפכה לעולמית?

היום חוזרת אותה תמונה גם ביחס לאיראן. כל סבב של לחצים או עימותים שהיה אמור להחליש אותה מאוד הסתיים לא פעם בתוצאות הפוכות: יכולותיה התרחבו, נוכחותה האזורית התחזקה, או שמוסדות הביטחון והצבא שלה נעשו מלוכדים יותר. כאילו ניסיון ההכלה של הבעיה הפך לחלק מן הסיבות לצמיחתה.

התיקים הללו עשויים להיראות רחוקים זה מזה מבחינה גאוגרפית ופוליטית, אך חוט אחד מחבר ביניהם: האמונה שהסרת הסכנה הקיימת מספיקה בפני עצמה, גם אם החלופה נושאת בתוכה זרעים של סכנה גדולה יותר. כך הופך ניהול משברים, במקרים רבים, מניסיון לפתור בעיות לתהליך מתמשך של ייצור בעיות חדשות ומורכבות יותר מאלה שקדמו להן.

אולם מה שמחבר בין האירועים האלה אינו דמיון הצדדים ואינו דמיון הגאוגרפיה, אלא דמיון דרך החשיבה שיצרה אותם.

מאז חזרת הטליבאן לשלטון באפגניסטן, דרך התמורות שהתרחשו בסוריה, ועד לאיזונים החדשים בלבנון ובפלסטין, מופיע דפוס חוזר: ניסיון לפתור את משבר הארגונים באמצעות מתן הדבר שאותו ביקשו מלכתחילה; שלטון, השפעה, לגיטימציה או מרחב תנועה.

גישה זו מוצגת לרוב כריאליסטית ומעשית. נאמר שהחלופה יקרה יותר, ושההסדר הנוכחי מזיק פחות מהמשך הסכסוך. אך הבעיה היא שצורת החשיבה הזאת מביטה במשבר מזווית צרה מאוד. היא מבקשת לסגור תיק דחוף, ולא להבין מה יקרה שנים לאחר מכן.

כך הופכת הבעיה ממשבר פוליטי שניתן לנהל עליו משא ומתן למציאות חדשה שקשה לשנותה. לפני עליית הטליבאן לשלטון, הסכסוך נסב סביב השאלה מי ישלוט באפגניסטן. כיום השאלה שונה: כיצד ניתן לשנות את המציאות הזאת בלי מלחמה חדשה?

אותו הדבר חוזר במקרים אחרים. כאשר ארגון, זרם או תנועה הופכים לסמכות שלטונית קיימת, ההתמודדות עמם נעשית מורכבת הרבה יותר מאשר כאשר היו רק צד פוליטי או צבאי אחד מבין צדדים רבים. עם הזמן נוצרות סביבם רשתות של אינטרסים, מוסדות, מנגנונים, תומכים ומרוויחים, ושינוים הופך מסוגיה פוליטית למשבר אזורי שלם.

לכן רבים מן התיקים האלה עברו משלב שבו פתרונות פוליטיים היו אפשריים, לשלב שבו כל ניסיון לשינוי נושא עמו סיכון להתפרצות רחבה יותר מן הבעיה המקורית עצמה. במקום לפתור את המשבר, העלו את מחירו ואת מורכבותו לרמה חדשה.

הפרדוקס הוא שכל זה מוצג בדרך כלל כהצלחה. אך הצלחה אמיתית אינה נמדדת רק בסיום בעיית היום, אלא במניעת לידתה של בעיה גדולה יותר מחר. מה שקרה ברבים מן התיקים האלה היה ההפך הגמור: טופלו הסימפטומים הישירים של המשבר, בעוד שהסיבות העמוקות הושארו לצמוח ולצבור כוח רב יותר עם הזמן.

אם מחנה אל-הול הוא פצצה ביטחונית מתקתקת, השאלה איננה כיצד נפטרים מן המחנה, אלא מה יקרה לאחר פירוקו. אם הפלת משטר פוליטי היא יעד דחוף, השאלה איננה רק מי יעזוב את השלטון, אלא מי יבוא במקומו. אם הכלת ארגון קיצוני היא הכרח, השאלה איננה רק כיצד עוצרים אותו היום, אלא האם האמצעי שנבחר יהפוך אותו לחזק יותר מחר.

הבעיה אינה בכך שהמשברים האלה קשים לפתרון, אלא בכך שרבות מן המדיניות שננקטו כלפיהם מתייחסות אליהם כאל תיקים נפרדים, בעוד שבפועל הם חוליות בשרשרת אחת. בכל פעם שנפתר משבר קצר טווח, נולדת מתוכו מציאות מורכבת יותר וקשה יותר להכלה.

כך אנו מוצאים את עצמנו מול דפוס חוזר: בעיה נפתרת באמצעות מתן הדבר שבעליה ביקשו מלכתחילה, ואז התוצאה הופכת לאחר שנים לבעיה גדולה מזו שהיה אמור לפתור.

כאן מגיע המושג לנקודה הרגישה ביותר שלו, והיא מה שניתן לכנות בתוך חלק מן הארגונים האלה "דוקטרינת ההעצמה".

לפי תפיסה זו, העצמה אינה נתפסת כתכלית סופית, אלא כאמצעי במסלול ארוך יותר. כלומר, הגעה לשלטון או להשפעה אינה סוף הפרויקט, אלא שלב המאפשר מעבר לשלב רחב יותר, נפוץ יותר ומושרש יותר.

במובן זה, מה שחלק רואים כ"הכלה", "הסדר" או "פתרון מעשי" נעשה בעיני הארגונים הללו לחלק ממסלול שונה לחלוטין; מסלול המבוסס על הפיכת הזדמנות זמנית לבסיס קבוע, ועל ניצול המציאות החדשה להרחבת הנוכחות במקום לצמצומה.

מכאן מתבררת הבעיה המרכזית בסוג זה של ניהול משברים. כאשר מדיניות נבנית על ההנחה שהעצמה מובילה למתינות, בעוד שהצד האחר רואה בהעצמה צעד בפרויקט רחב יותר, התוצאה הטבעית היא שיבוש בהבנת מטרת ההחלטה עצמה.

מה שנחשב בתודעה הפוליטית המסורתית לסוף הסכסוך, עשוי להיתפס במבנה של הארגונים הללו כתחילתו של שלב חדש.

מעמדת התבוננות באירועים האלה, אי אפשר לקבוע בוודאות שכל מה שהתרחש היה בהכרח טעות. חלק מן הדמויות והמשטרים שהוסרו אכן היו בעיות אמיתיות. אך הבעיה אינה בעצם הסרת המציאויות הללו, אלא בשיטה שבה טופלו.

לכן השאלה האמיתית איננה מדוע הארגונים הללו ממשיכים להופיע, אלא מדוע אותה מדיניות ממשיכה להעניק להם את אותן הזדמנויות.

כל הדוגמאות הקודמות, מאפגניסטן ועד סוריה, ממחנה אל-הול ועד סוגיית ההגירה, חולקות נקודה אחת: האמונה שטיפול במשבר הנוכחי מספיק, בלי לבדוק אם האמצעי שנבחר יעניק לבעלי אותו פרויקט כלים חזקים יותר להמשך התרחבותם בעתיד.

אולי משום כך חלק מן האירועים נראים כטעויות חוזרות, בעוד שבעלי הארגונים הללו עשויים לראות בהם הישגים מצטברים. מה שצד אחד רואה כוויתור הכרחי, עשוי הצד האחר לראות כצעד נוסף לעבר יעד רחוק יותר.

בסופו של דבר, ייתכן שהשאלה החשובה ביותר שיש לשאול איננה: כיצד נפתור את המשבר הנוכחי? אלא: כיצד ייראה העולם עשר שנים לאחר הפתרון הזה?

כי ההיסטוריה מלאה במשברים שהסתיימו, אך היא מלאה גם בפתרונות שיצרו משברים גדולים מהם. וכאן מתחיל הסיפור האמיתי.

Zion Peace Union